אלא שהחוק הפך לאות מתה והחל זרם בלתי פוסק של הדלפות מרשויות החקירה והתביעה לתקשורת, אשר קיבלה אותן בלב פתוח ובנפש חפצה. מהדורות החדשות נפתחו כל ערב בקריאה של תמלילי חקירה ערוכים ומגמתיים, מלווים במוזיקה דרמטית וגרפיקה מאיימת. כותרות העיתונים והאתרים נמרחו בדיווחים אנונימיים מחדרי הדיונים של הפרקליטות. המילים "גורם בכיר" או "בסביבתו של..." שימשו כדי לכסות את זהות המדליף שבחר לעבור על החוק באופן נכלולי ופחדני. מטרת ההדלפה הבלתי חוקית הייתה לייצר תדמית דמונית לנתניהו ולהשפיע על הצבעת בוחריו, או לפחות לגרום להם לשבת בבית ולא ללכת לקלפי.

​

הכמות הפכה ל"איכות". עם ישראל נחשף מדי יום, בכל ערוצי התקשורת, לשטיפת מוח מרוכזת שמטרתה להשניא את נתניהו, שטיפת מוח שהאדם הסביר לא יכול היה שלא להיות מושפע ממנה.

​

אך היועץ המשפטי לא הסתפק בכך. הוא בחר להגיש את כתב החשדות 40 יום בלבד לפני הבחירות (28.2.2019). בדיעבד אנו יודעים שכתב חשדות זה הכיל עשרות סעיפים שהופרכו כליל בבית המשפט, אלא שהיה ברור למגישיו כי בטווח הזמנים הקצר עד הבחירות, כאשר ראש הממשלה טרוד מבוקר עד ערב בקמפיין, לא יתקבל כל מענה אשר יציג כהלכה את עמדת ההגנה. כך הוצג לפני הציבור צד אחד בלבד, וידה הכבדה של הפרקליטות הונחה על מאזני הדמוקרטיה במטרה להטותם כליל.

​

חשוב להבין: הטענה על פיה "הדלפות הן נשמת אפה של הדמוקרטיה" מתייחסות למקרה שבו עובד ציבור מדליף מידע על שחיתות או מעשה בלתי תקין אחר המתרחשים במקום עבודתו. המקרה בו אנו עסקינן שונה לחלוטין. מדובר במערכת רבת כוח, בעלת משאבים ויכולות כמעט בלתי מוגבלות, המנצלת את כוחה להתעמר באזרח מן השורה, ובמקרה זה ראש הממשלה הוא אזרח ככל אזרח. לא זו אף זו, כל ניסיון של האזרח נתניהו להתגונן מפני שטף ההדלפות הפליליות נתקל במבול נוסף של הכפשות, כאילו טענותיו (המוצדקות) הן הרס שלטון החוק ומלחמה בשומרי הסף.

​

במקום שמערכת המשפט תעשה את מלאכתה ביסודיות ובזהירות, תדווח לציבור מידע כללי על ההתקדמות, ותציג את טענותיה בבית המשפט כיאה לתיק כה חשוב, בחרה המערכת לייצר בית דין של שדה בתקשורת, שם כל הכלים מצויים בידיה, ולראש הממשלה אין כמעט דרך להגיב.

​

בדפים הבאים נסקור בפניכם את התפתחות האירועים ונציג את ההוכחה למסע המגמתי, המתואם, וההרסני לערעור הדמוקרטיה הישראלית.