"אחד ההבדלים המרשימים בין חתול ושקר הוא שחתול חי רק תשע פעמים."
מרק טווין
פרשת 2000 - ניתוח בראייה רחבה
פרשת 2000, בקליפת אגוז, כוללת אישום כנגד ראש הממשלה נתניהו בהפרת אמונים בכך שקיים שיח עם נוני מוזס על הצעה, שעל פי כתב האישום הייתה הצעת שוחד: שינוי משמעותי של הסיקור של נתניהו שיביא להמשך כהונתו כראש ממשלה, תמורת קידום חקיקה שתביא להטבות כלכליות משמעותיות לנוני מוזס.
מעבר לכפירה המוחלטת של נתניהו (ומוזס) בכך שמדובר בהצעת שוחד, ומעבר לכפירה המוחלטת בכך שסירוב ש"אינו מספיק מהיר" להצעת שוחד (שלא הייתה) מהווה הפרת אמונים, חשוב להסתכל על הדברים בפריזמה רחבה יותר כדי להבין מה היה הרקע לאותן פגישות בין נתניהו ומוזס בשלהי 2014.
יחסו של נתניהו לתקשורת
כבר מתחילת דרכו בפוליטיקה הישראלית, וכחלק מתפיסת עולמו, סבר ראש הממשלה כי מוטלת עליו חובה להביא לגיוון בשוק התקשורת, ובמיוחד בכל הקשור לתחום החדשות. ראש הממשלה, כנציג ציבור הנמנה על מחנה הימין, ראה חשיבות רבה בשמירה על שוק תקשורת פתוח לתחרות. גישה זו תואמת את השקפת עולמו הפוליטית והכלכלית הברורה, לפיה יש לצמצם את התערבות המדינה בשוק התקשורת ולמנוע חסמי סף לפתיחת כלי תקשורת חדשים. ראש הממשלה סבר כי תקשורת חד גונית אינה מתיישבת עם השיטה הדמוקרטית-פלורליסטית, וכי יש לגוון את שוק התקשורת הישראלי.
ככל שחלפו השנים, התחדדה הקוטביות בין היותה של התקשורת בישראל מוטה לצד אחד של המפה הפוליטית, לבין נטיית הציבור בישראל לימין הפוליטי. בעוד מרבית כלי התקשורת נוטים לצד השמאלי של המפה (בצורה מובהקת יותר או פחות), תוצאות הבחירות בשנים האחרונות ברורות ונוטות לצד השני של המפה הפוליטית.
ראש הממשלה פעל במספר אפיקים כדי ליצור גיוון דעות בתקשורת הישראלית. אפיק מרכזי היה עידוד כניסתם של משקיעים לשוק התקשורת, הן על ידי הקמת גופי תקשורת חדשים, והן על ידי רכישת גופים קיימים.
הקמת העיתון "ישראל היום" כנקודת מפנה
העיתון "ישראל היום" הוקם אחרי שאיל ההון היהודי-אמריקאי שלדון אדלסון גויס על ידי קבוצת שלמה בן צבי לרכוש נתח בעיתון "ישראלי". הקשר בין אדלסון לבן צבי לא עלה יפה, ואדלסון הקים ב־30 ביולי 2007 את "ישראל היום", כאשר השם הוא גרסה ישראלית לשמו של היומון האמריקני הנפוץ ביותר, "USA Today".
עיתון "ישראל היום" מבוסס על מודל שלפיו כל הכנסות העיתון מקורם בפרסום ותוכן שיווקי, ולא על מנויים ומכירת עותקים. מודל זה קיים בעיתונים רבים בעולם, וגם בארץ הוא מקובל זה שנים רבות בעיתונות המקומית. זה גם המודל הנהוג בערוצי רדיו וטלוויזיה המשודרים בחינם לצופים ולמאזינים ומתפרנסים מפרסומות. את העיתון מימן לאורך דרכו המיליארדר שלדון אדלסון ז"ל, שהיה בעל דעות ימניות מוצקות, ואשר סבר שהעיתונות בישראל נוטה שמאלה וביקש לגוון אותה בקול ציוני חזק ולא מתנצל. מטבע הדברים, העיתון צידד במפלגות הימין שבראשן עמד בנימין נתניהו, אך היו בעיתון בתחילת דרכו גם קולות לא מעטים (דן מרגלית, מוטי גילת, יוסי ביילין) שמתחו לעיתים ביקורת חריפה על נתניהו. הדבר לא מנע ממתנגדי העיתון לקרוא לו בשמות הגנאי: "חינמון" ו"ביביתון".
שלדון אדלסון ז"ל
נוני מוזס
מלחמתו של נוני מוזס ו"ידיעות אחרונות" ב"ישראל היום"
עד לכניסתו של "ישראל היום" לשוק העיתונות הכתובה נהנה העיתון "ידיעות אחרונות", בבעלות משפחת מוזס, ממעמד של מונופול, דבר שנקבע גם רשמית בהחלטת רשות ההגבלים העסקיים בשנת 1995. ההגדרה נבעה מתפוצה שעלתה מעל ל- 50% מתפוצת העיתונים היומיים בעברית.
כניסתו של המתחרה החדש טרפה את הקלפים עבור "ידיעות אחרונות" משני היבטים: ההיבט הראשון הוא הקטנת התפוצה והחשיפה עקב מתן אלטרנטיבה חינמית לקוראי העיתונים, גם אם קטנה יותר בהיקף ובתוכן; ההיבט השני הוא התחרות על המפרסמים, שהורידה את מחירי הפרסום בעיתונות הכתובה. הירידה בהכנסות של "ידיעות אחרונות" הביאה כצפוי תוך מספר שנים לצורך בהתייעלות ופיטורין.
מוזס, שמעבר להפסד הכספי ראה ב"ישראל היום" אויב שבהדרגה מצמצם את הפער ואף גוזל את הבכורה, הכריז מלחמה על המתחרה בעזרת חקיקה. הוא ניסה שוב ושוב להפעיל חברי כנסת כדי לחוקק חוקים שיגבילו את "ישראל היום", ובכך יביאו לצמצומו ואף לסגירתו. הצעות חוק אלו, שנבעו משיקולים כלכליים בעיקר, היו מביעות לדיכוי חופש הביטוי למחנה שלם שסוף סוף זכה לייצוג. בצורה כמעט אורווליאנית, ניסיונות חקיקה אלו קיבלו את התואר המפוצץ של "הצעות חוק להגנת העיתונות הכתובה".
בשנים 2009 - 2010 התבצעו כאמור מספר ניסיונות כאלו:
-
דצמבר 2009 - הצעת חוק פרטית לתיקון פקודת העיתונות, לפיה הבעלים של עיתון ישראלי חייב להיות אזרח ותושב ישראל. היה ברור שהחוק מיועד ומכוון כלפי שלדון אדלסון ועיתון "ישראל היום". בזמן אמת, ההנחה הייתה שמי שעמדו מאחורי הצעת החוק היו מוזס ונמרודי. ההצעה לא עברה.
-
בשנת 2010 הגישה חברת הכנסת מרינה סולודקין מ"קדימה" הצעת חוק נוספת, שביקשה לאסור על חלוקת עיתון בחינם לתקופה העולה על שנה. ביום 2.6.2010 נדחתה הצעת החוק בקריאה טרומית ברוב מוחץ.
-
בהמשך אותה שנה הגישה חברת הכנסת סולודקין, יחד עם חבר הכנסת רוברט אילטוב, הצעת חוק נוספת, שביקשה לקבוע כי יש לחייב עיתון שתפוצתו מגיעה ל-40% מנפח השוק של העיתונות הכתובה בתשלום מינימלי שייקבע בחוק. גם הצעה זו כשלה.
נתניהו כראש ממשלה שם לו למטרה להגן על העיתון, מול החקיקה האנטי דמוקרטית. הסיבה הייתה, בראש ובראשונה, עקב תפיסתו כי מגוון דעות הוא מבורך ואין לתת לצד אחד בלבד מונופול בשוק הדעות.
זה הרקע ואלה הסיבות שבגינן ראש הממשלה ומוזס קיימו שיחות בשנים 2013-2008 - ניסיון לבלום מהלכים לסגירת עיתון "ישראל היום", וכחלופה, ניסיון להשפיע על מוזס למכור את השליטה בקבוצת "ידיעות אחרונות".
אירועי 2014 שהביאו לפגישות שעליהן נסוב כתב האישום
בשנת 2014 עלו המאמצים של מוזס ו"ידיעות אחרונות" לחיסול "ישראל היום" הילוך. המצב הפרלמנטרי באותו זמן היה שלליכוד, למרות הממשלה בראשותו, היה מספר קטן של מנדטים (31 לסיעת הליכוד-ביתנו, מתוכם רק 20 של הליכוד עצמו). סיעות רבות בקואליציה תמכו בחוק שיפגע בעיתון, שלתפיסתן, תמך בצורה אגרסיבית בנתניהו. זו הייתה הזדמנות פז עבור מוזס להעביר את החוק שכה רצה בו. מוזס פעל באופן גלוי ונסתר אצל חברי כנסת מהקואליציה והאופוזיציה כדי להבטיח את תמיכתם בחוק כזה.
ביום 12.3.2014 הגיש חבר הכנסת כבל (העבודה) הצעת חוק שדרשה שייגבה תשלום בגין כל עיתון יומי בעל תפוצה רחבה. ראש הממשלה הבין כי למעשה, מי שעומד מאחורי הצעת החוק הם קבוצת "ידיעות אחרונות" ומוזס. חיים רוזנברג, מנהל הרכש בקבוצת "ידיעות אחרונות", העיד כי הוא הודיע ליו"ר ועדת הכנסת דאז, יריב לוין, כי בכוונת קבוצת "ידיעות אחרונות" "להעלות את "חוק ישראל היום" כדי להגן על "ידיעות אחרונות".
כבר בשיחותיו הראשונות עם כבל, עוד לפני שהוגשה הצעת החוק, אמר מוזס לכבל כי יש הכרח לגייס חברי כנסת מהקואליציה שיתמכו בהצעת החוק. מוזס לא הסתפק באמירות כלליות. הוא ביקש מכבל לשוחח עם חברי כנסת שונים, כגון עופר שלח (יש עתיד) ורוברט אילטוב (ישראל ביתנו), כדי שיתמכו בהצעת החוק. מוזס אף פנה בעצמו לחברי הכנסת אילטוב, לפיד וליברמן כדי לשכנע אותם להצביע בעד הצעת החוק. מוזס גם הצליח להשפיע על חברת הקואליציה הבכירה ומי שכיהנה אז כשרת המשפטים – ציפי לבני – לתמוך בהצעת החוק.
ביום 12.3.2014 הגיש ח"כ איתן כבל את הצעת החוק ל"קידום ולהגנת העיתונות הכתובה בישראל", שביקשה לקבוע חובת גביית תשלום עבור כל עיתון יומי בעל תפוצה רחבה.
ביום 12.5.2014 הונחה הצעת החוק של כבל על שולחן הכנסת.
ביום 27.10.2014, יומו הראשון של כנס החורף של הכנסת, ביקש כבל ממזכירות הכנסת להעלות את הצעת החוק להצבעה בקריאה טרומית במליאת הכנסת, מבלי שנדונה קודם לכן בוועדת השרים לענייני חקיקה. ההצבעה על הצעת החוק נקבעה ליום 29.10.2014.
ביום 29.10.2014 ביקש כבל לדחות את ההצבעה על הצעת החוק, דבר שאיפשר את ניתוב הצעת החוק לדיון בוועדת השרים לענייני חקיקה.
ביום 2.11.2014 קיימה ועדת השרים דיון בהצעת החוק והחליטה על מתן חופש הצבעה לחברי הממשלה בהצבעה על הצעת החוק.
ביום 12.11.2014 אישרה מליאת הכנסת את הצעת החוק בקריאה הטרומית.
ביום 8.12.2014 הצביעה הכנסת על התפזרותה, מה שהביא להקפאת הצעת החוק עד לכינון כנסת חדשה.
איתן כבל
התנהלות נתניהו מול המאבק ב"ישראל היום"
ראש הממשלה נתניהו סבר שישנה חשיבות ציבורית ראשונה במעלה להמשך קיומו של עיתון המקדם דעה ימנית כחלק משוק הדעות וחופש הביטוי. הוא גיבש מספר דרכי פעולה אפשריות להתמודדות עם הצעת החוק, בד בבד עם שמירה על שלמות הקואליציה.
החל מהגשת הצעת החוק על ידי חבר הכנסת איתן כבל בחודש מרץ ,2014 פעולותיו של ראש הממשלה בנוגע להצעת החוק נועדו למנוע חקיקה שתפגע בחופש העיתונות ובד בבד לשמור על שלמות הקואליציה. פעולותיו של ראש הממשלה בקשר להצעת החוק כללו שיחות עם יועצים וחברי כנסת שונים בנוגע לאפשרויות הפרלמנטריות והפוליטיות הקיימות להתמודדות עם הצעת החוק, הן במישור הפרוצדורה הפרלמנטרית, הן במישור הפוליטי המהותי.
כאשר הבין ראש הממשלה שיש סיכוי ממשי שהצעת החוק תתקבל על ידי הכנסת, הוא החליט להיאבק בקידומה בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותו. כל העדים העידו שהנחייתו הברורה והעקבית של ראש הממשלה הייתה לבלום את "חוק ישראל היום" בכל כלי פרלמנטרי אפשרי.
כך, גיבש ראש הממשלה מספר דרכי פעולה אפשריות להתמודדות עם הצעת החוק ולשמירה על שלמות הקואליציה. חלק מדרכי פעולה אלה באו לידי ביטוי במסמך שכונה "תכנית הפעולה" שגובש כבר בחודש אפריל 2014, חודשים רבים לפני הפגישות עם מוזס המתוארות בכתב האישום.
הפגישות של נתניהו עם נוני מוזס ב-2014
הרקע המתואר בסעיפים הקודמים הוא הכרחי לצורך הבנת המצב ששרר לקראת סוף שנת 2014, התקופה שבה נערכו הפגישות שעליהן נסובים סעיפי האישום בפרשת 2000. חשוב להבין שראש הממשלה נתניהו הגיע לפגישות אלו מעמדת מגננה. הוא הגיע על מנת למנוע אירוע שמבחינתו היה הרסני לחופש הביטוי ולדמוקרטיה הישראלית, ולא על מנת להשיג הישגים נוספים בתחום הסיקור. הוא הגיע למסקנה שבמצב הפרלמנטרי הנוכחי הוא יתקשה לבלום את הצעת החוק שדחף מוזס בכל הכוח, ומטרתו העיקרית היה להציל את עיתון "ישראל היום", בו ראה כלי חשוב לשיקוף מגוון הדעות בציבור הישראלי.
כאמור, הצעת החוק של כבל הונחה על שולחן הכנסת ב-12.5.2014. אלא שחודש אחר כך, ב-12.6.2014, אירעה חטיפת שלושת הנערים ובעקבותיה (8.7.2014 עד 26.8.2014) נערך מבצע "צוק איתן". מטבע הדברים, חוק "ישראל היום" נדחה. לקראת ספטמבר החל שוב המאמץ הפרלמנטרי, בעידודו של מוזס, להעביר את החוק. זה היה הרקע לשלוש הפגישות הראשונות שערך נתניהו עם מוזס ב-27.9.2014, 26.10.2014 וה- 1.11.2014. (הערה: פגישות אלו לא הוקלטו ולכן הראייה היחידה לתוכנן היא חקירות נתניהו ומוזס ותשובותיהם לכתב האישום).
מטרתו העיקרית של ראש הממשלה בקיום שלוש הפגישות הללו הייתה "לרכך" את הצעת החוק שעמדה בפני חקיקה בכנסת. ראש הממשלה ידע שמוזס שולט בחברי הכנסת שהגישו את ההצעה, ולכן כל סיכום צריך להיות אתו. כאמור, ראש הממשלה ראה בהעברת חוק כזה מכה אנושה לחופש הביטוי ולשוק הפתוח של דעות ולכן חשב שהאינטרס הציבורי מחייב מאבק לביטול או ריכוך החוק.
במקביל, נתניהו ניסה לעשות חביתה מבלי לשבור את הביצים. הוא ידע שבממשלתו יושבים שרים ממפלגות יריבות, שעומדים לתמוך בחוק. הדרך היחידה להציל את הממשלה מפירוק היתה לאפשר להם חופש הצבעה בכנסת ובכך למנוע את הכרזתם כמורדים. במקביל, דן נתניהו עם חברי הכנסת זאב אלקין ויריב לוין ממפלגתו, באופן לגיטימי לחלוטין, כיצד לעכב את החוק לאחר חקיקתו בקריאה טרומית, ע"י העברתו לוועדת הכנסת (שהייתה אז בראשות לוין והחל מינואר 2015 עמדה לעבור לראשות אלקין). כאשר יש מחלוקת היכן יידון החוק, הוא מועבר לוועדת הכנסת כדי שתקבע היכן הוא צריך להיות נדון לפני הקריאות הנוספות. המחשבה הייתה שברגע שהחוק יגיע לוועדת הכנסת, יושב הראש שלה, מהליכוד, יוכל להשהות ולעכב את הדיונים. זהו תרגיל פרלמנטרי שכיח.
ואכן כאמור, בתאריך 12.11.2014 אישרה מליאת הכנסת את הצעת החוק בקריאה הטרומית. במשך מעט פחות מחודש, ניסה נתניהו, ביחד עם ח"כים מהליכוד, לעכב את הליכי החקיקה בוועדות הכנסת ואת הבאת החוק לקריאה ראשונה. לקראת תחילת דצמבר הוא הבין שניסיונות אלו לא יצלחו, והגיע למסקנה שבחירות הן הדרך היחידה לבלום את החקיקה וליצור קואליציה הומוגנית שתוכל לשמור על חופש הביטוי. ב-2.12.2014 אכן פוטרו יאיר לפיד וציפי לבני, וב-8.12.2014 עבר חוק פיזור הכנסת בקריאה שנייה ושלישית.
בין פיטורי השרים לפיזור הכנסת התקיימה הפגישה הרביעית בין נתניהו ומוזס (4.12.2014) ולאחר פיזור הכנסת נערכה הפגישה החמישית (13.12.2014). אלו הפגישות שהוקלטו ע"י יועצו של נתניהו ארי הרו. במסגרת חקירה בענייניו של האחרון, שכלל אינה קשורה לנתניהו, התגלו ההקלטות שהפכו לפרשת 2000 ותמורת הפחתת העונש שלו הוא הפך לעד מדינה. במאמר אגב, כתב האישום נגדו הוגש רק לפני שנה על אף שחלפו שש שנים מאז שנחקר (מדובר בכתב אישום על ניגוד עניינים עקב המשך החזקת חברה פרטית בעודו עובד מדינה), וטרם ניתן פסק הדין – כל זאת כדי להבטיח לכאורה עדות "רצויה" בפרשת 2000.
לוין ואלקין
ארי הרו
פיזור הכנסת שלל במידה רבה את היכולת להמשיך בהליך החקיקה של חוק "ישראל היום", אך נתניהו עדיין חשש מחקיקתו לאחר הבחירות, במידה והוא לא ירכיב את הממשלה. לפיכך ניסה, באופן לגיטימי לחלוטין, לדון עם מוזס, היוזם והדוחף לחוק, על חוק מרוכך שלא יפגע אנושות ב"ישראל היום". היה זה שיח טקטי בלבד, וגם לטענת כתב האישום (סעיף 25) "[נתניהו] לא התכוון לקדם את הצעת החוק". וגם אם עלה נושא הסיקור השלילי ואף העוין לנתניהו בקבוצת ידיעות אחרונות (וזאת באופן טבעי בדיון מסוג זה, שכותרתו חופש הביטוי ומגוון הדעות), לא נכרך נושא זה כלל בקידום הצעת החוק. נושא הכריכה מוכחש בתוקף גם על ידי נתניהו וגם על ידי מוזס, אולי אחד הנושאים הבודדים שהם מסכימים עליהם...
מההקלטה ומכתב האישום עולה כי בפגישה החמישית (13.12.2014) הודיע נתניהו למוזס כי לא ניתן לקדם את החוק במתווה המוסכם בתקופת הבחירות. מדובר ביותר מ-3 חודשים תמימים לפני הבחירות, ובכך נסתרת לחלוטין טענת כתב האישום (סעיף 34) המציינת "נתניהו פעל כאמור על מנת להמשיך את השיח ובכך לגרום לנאשם מוזס להשפיע לטובה על אופן סיקורו בכלי התקשורת מקבוצת 'ידיעות אחרונות' בתקופת הבחירות ולגרום לו לפעול למניעת פרסומים שליליים שיפגעו בו או במשפחתו, לפחות בתקופה זו וכל עוד השיחות ביניהם נמשכות". הרי ההיגיון אומר שלו רצה נתניהו להמשיך וליהנות מאותה "השפעה טובה על הסיקור" (שלא היתה), לא היה מודיע למוזס בהחלטיות שלא יוכל להעביר את הצעת החוק, אלא היה מושך אותו ב"לך ושוב" כמה שיותר זמן. בכתב האישום (סעיף 41) אף כתוב שבעקבות דבריו של נתניהו הביע מוזס "אכזבה קשה". ברור מה משמעות הדבר לגבי היחס שנתניהו אמור היה לקבל במשך שלושת החודשים עד הבחירות.
בין השניים נערכה פגישה נוספת, שלא הוקלטה, הפגישה השישית (28.12.2014). לטענת כתב האישום הפגישה הזו נערכה לאחר שנתניהו נפגש עם אדלסון ודן אתו על הקטנת חשיפת "ישראל היום" בתמורה למשיכת הצעת החוק כנגד העיתון. מוזס מכחיש את העובדה שנתניהו עדכן אותו בנושא זה, ונתניהו כלל לא מתייחס לפגישה זו, שממילא לא נעברה בה שום עבירה. לחילופין, גם אם דן נתניהו עם אדלסון בנושא, הרי זה במסגרת המאמץ לחסום את האלטרנטיבה הגרועה יותר והיא חוק דרקוני שיחסל את העיתון לגמרי.
מדוע הקליט נתניהו את הפגישה הרביעית והחמישית?
ראשית, ברור שראש הממשלה לא חשב שהוא מבצע שום עבירה בשיחות עם מוזס. נהפוך הוא – הוא ראה בפגישות חלק ממשימה להציל את חופש הביטוי. אף אדם לא מקליט את עצמו מבצע עבירה, ובכך נשלל לחלוטין היסוד הנפשי שהוא גורם מרכזי בדין הפלילי.
שנית, נתניהו חשש כי מוזס עצמו מקליט את פגישותיהם וכי הוא יעשה שימוש מניפולטיבי בהקלטות.
בנוסף, נתניהו סבר שאם אכן יגיע מצב בו הוא יפסיד בבחירות, ו"חוק ישראל היום" יוגש מחדש, יוכל לפרסם את הקלטות השיחות לציבור הרחב. ראש הממשלה הבין שיש לו הזדמנות להפיק הוכחה שאמורה הייתה להראות שקבוצת "ידיעות אחרונות" מונעת מאינטרסים; שלמוזס יש השפעה על חברי כנסת; ושהוא זה שעומד מאחורי חוק "ישראל היום" – קרי, להוכיח ש"ידיעות אחרונות" ומוזס אינם מציגים עיתונות ניטרלית, אלא נוקטים עמדה פוליטית ברורה ומתערבים בפעילות הפרלמנטרית של כנסת ישראל. פרסום ההקלטות היה פוגע בלגיטימציה הציבורית של חוק "ישראל היום", ואפשר שאף היה גורם לכך שהחוק לא היה עובר, ועיתון "ישראל היום" היה ממשיך להתקיים ולשמור על הגיוון בתקשורת הכתובה - למרות הפסד של ראש הממשלה בבחירות.
האם אכן יש כאן עבירת "הפרת אמונים"?
להלן ציטוטים מהמענה לכתב האישום מתאריך 18.1.2021:
כתב האישום מקבל, כהנחת יסוד, כי ראש הממשלה לא התכוון לחוקק את חוק "ישראל היום" כפי שזה הונח על שולחן הכנסת. כתב האישום גם מקבל את דבריו של ראש הממשלה כי הוא לא ביקש שוחד, לא התנה שוחד, לא קיבל שוחד ואף לא הסכים לקבל הצעת השוחד – שלא הייתה – ממוזס.
אלא שאליבא דכתב האישום, איש ציבור שמציעים לו שוחד – חייב בסירוב לאלתר במתווה מסוים מאוד. אם לא יעשה זאת – צפוי לו כתב אישום. זוהי תזה משפטית שלא נראתה כמותה.
מעולם לא נטען בעבר, ולא בכדי, שסירוב שאינו מהיר מספיק להצעה נטענת של שוחד עולה כדי עבירה של הפרת אמונים. האיסור הקבוע בחוק הוא איסור על קבלת שוחד. הוא לא מנביע מתוכו חובה, בוודאי שלא חוקית, לסרב בדרך מסוימת להצעת שוחד. שימוש בעבירת "הפרת אמונים", לא כל שכן כאשר זו מופעלת בנסיבות מסוג אלו שלפנינו בפעם הראשונה כלפי ראש ממשלה מכהן, היא הרחבה פסולה ואסורה של הוראות החוק וכוונת המחוקק.
יוצא, אפוא, כי גם אם היה בסיס לטענתה של המאשימה כאילו ראש הממשלה היה מודע לכך שהוצעה לו הצעת שוחד (וזה אינו מצב הדברים – לא הייתה הצעת שוחד, ולא הייתה כל מודעות לכך), הרי שאין ולא יכול להיות היבט פלילי באופן בו הגיב ראש הממשלה להצעה נטענת זו.
סוף דבר
הפגישה האחרונה, כאמור, בין נתניהו ומוזס התקיימה ב-28.12.2014, כמעט שלושה חודשים תמימים לפני בחירות 2015. העיתון "ידיעות אחרונות" ואתר YNET עשו מאמצים כבירים בבחירות אלו לתמוך ביריביו של נתניהו – "המחנה הציוני" בראשות הרצוג ולבני, ו"יש עתיד" בראשות לפיד. למרות זאת, זכה כזכור הליכוד בראשות נתניהו ברוב, והרכיב ממשלה ימנית. חוק ישראל היום נגנז, העיתון המשיך לפעול, וחופש הביטוי ניצל.
כתב האישום בפרשת 2000 לא היה אמור לבוא כלל לעולם. אם יש משהו עברייני הקשור בנושא חוק "ישראל היום" הרי הוא בניסיון הכוחני וחסר המעצורים של נוני מוזס לפגוע בשוק החופשי של דעות. מדובר לכאורה בעסקאות לא כשרות של ח"כים, הן מהקואליציה והן מהאופוזיציה, למלא את רצונו של המו"ל רב הכוח, וזאת בתמורה לטובות הנאה בצורת סיקור מפנק ומחמיא, ואולי גם בגלל חששות מפני סיקור עוין וכתבות תחקיר מאיימות.
הצגת הפגישות של נתניהו ומוזס כעסקת שוחד של "סיקור אוהד בתמורה להעברת חוק" פשוט הופכת את המציאות על פיה. כל מטרתו של נתניהו הייתה למנוע חוק הרסני לדעתו ולצורך כך נקט בטקטיקות שונות מול הדוחף העיקרי לחוק, נוני מוזס. הסיקור מעולם לא היה מרכז הדיונים אלא עלה, מטבע הדברים, כאשר על הפרק נדונה מפת התקשורת הישראלית והסיבות לצורך במגוון דעות.
יש לקוות כי בבית המשפט יתברר כי דינו של כתב אישום זה להימחק לחלוטין ולהיזכר לדיראון עולם כסוג של ניסיון להתערב בעולמות של פוליטיקה ותקשורת שכלל אינו שייך לעולם המשפט.
מקורות:
כתב האישום מיום 3.1.2021
מענה לכתב האישום – נתניהו – 18.1.2021
מענה לכתב האישום מוזס – 18.1.2021
השלמות מכתבות שונות שהתפרסמו בזמן אמת.
