זהו פוסט מאד חשוב להבנת זרמי הרקע מתחת לתיק 4000. ממליץ לכם לקחת כוס קפה ולקרוא. יש פה היסטוריה, כולל אישית שלי, שהולכת 20 שנה אחורה.
הרבה שואלים את עצמם מדוע רצה נתניהו בתיק התקשורת. השופרות של הפרקליטות מנסים למכור לכם את הנראטיב כאילו הוא רצה לעזור לחברו אלוביץ עם בזק, יס וכל זה. זה כמובן הבל מוחלט כפי שהתברר ויתברר במהלך המשפט.
אז למה בעצם הוא רצה בתיק התקשורת? התשובה לקראת סוף הפוסט.
בשנת 2002 החל לשדר בישראל ערוץ פוקס. עד אז, כל ערוצי הטלוויזיה באנגלית שראינו היו CNN ו-BBC WORLD, שני ערוצים אנטי ישראליים ופרוגרסיביים. כשהתחלתי לראות פוקס נפתחו עיני בתדהמה: ערוץ פטריוטי אמריקאי, פרו ישראלי, שמרני, בנוי היטב, קרייניות חתיכות וחכמות, טכנולוגיה מהוקצעת, תוכן דינמי, 24 שעות חדשות, משהו חדש ומלהיב. התקופה הייתה המלחמה באפגניסטן ובעיראק, ואצלנו הפיגועים הנוראים של אוסלו. פוקס סיפק מקום בריחה לשפיות ולהיגיון.
התחלתי אז לנסות לגלגל הקמה של ערוץ חדשות 24 ישראלי שיהיה במתכונת של פוקס. חשבתי שתהיה לכך הרבה דרישה וניתן יהיה לגייס משקיעים. גישושים ראשונים העלו את התמונה הבאה: אי אפשר.
הסתבר לי שחוק הרשות השנייה, שחוקק אי שם בתחילת שנות ה-90, בימים שעוד לא היו כבלים ולווין, הגדיר את כל מושג הזיכיונות. להבדיל מרישיון, שרק מטיל דרישות מסוימות ("מה לא") על מי שרוצה להקים ערוץ טלוויזיה (להימנע מפורנוגרפיה למשל), זיכיון הוא סוג של משאב שהמדינה מחלקת למי שרצונה בכך ודורשת ממנו "מה כן". במקרה הזה המשאב הוא עוגת הפרסום, שנתפסה כמשאב לאומי מוגבל בהיקפו. המשאב הזה חולק אז לשלושה זכיינים שהתחלקו בימי השבוע באותו ערוץ (אז 22): קשת, רשת וטלעד. מאוחר יותר הוא ניתן גם לערוץ 10 ולערוצי מוזיקה. כל מי שלא רכש מהמדינה את הזיכיון לא יכול היה לשדר פרסומות כלל, כשהמשמעות היא שכל הכנסותיו תלויות במנויים, דבר שקשה מאד לעשות ממנו כסף ולהתקיים.
המדינה גם התיימרה להחליט מה ישדרו אותם ערוצים שזכו בזיכיון. אסור היה להם לחרוג מאותם תכנים. הם חייבים בתמהיל מאד מוגדר של שידורים, כי המדינה יודעת טוב יותר מהציבור מה עליו לראות. המדינה החליטה שערוץ חדשות מלא זה גם משאב שינתן לערוץ אחד בלבד שיעמוד בתנאים.
למרבה הפלצות, למעט מספר חריגות, החוק הדרקוני והארכאי הזה קיים עד היום. אם אני יזם שמאמין שאוכל להקים ערוץ מאד פופולרי ולממן אותו מפרסומות, לקנות ערוצי שידור בכבלים ובלוין, ופשוט לשדר, אסור לי! המצב האנומלי הזה שמתאים יותר לברה"מ ולא לישראל הוא אופטימלי עבור הדואופול 12/13 שמחלקים ביניהן כמעט את כל עוגת הפרסום (ותכף נגיע לערוץ 20, שמחר הופך רשמית לערוץ 14).
ניסיתי, ביחד עם חברים טובים במהלך השנים להגיע למקבלי ההחלטות ולשנות את החוק. נפגשנו עם שרים (יוסי פלד, יעקב נאמן ז"ל) ונתקלנו ממש באווירת פחד. אף אחד לא רצה לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה. זכורה לי פגישה עם השר כחלון, בזמן שהיה שר התקשורת, בלשכתו במגדל שלום. כחלון דווקא היה חביב, כהרגלו, ואמר לעוזר שלו: "שלח להם את הנוסח המלא של החוק הקיים והם יסמנו מה כדאי לשנות". קיבלתי מסמך מסובך של עשרות עמודים ומכיוון שאינני עורך דין לקחתי אותו לחבר, עורך דין ימני המצוי בשוק התקשורת. ביקשתי את עזרתו. הוא הסתכל עלי בחיוך ואמר: "השתגעת? אני עוד רוצה לעבוד במדינה הזו". ובכך נגמר הסיפור.
הנושא השני שתמיד נראה לי מוזר זה השידור הציבורי. ככל שהטכנולוגיה התקדמה ואפשרה ריבוי ערוצים (בתחילה רק בטלוויזיה אבל היום, עם אינטרנט גם במכונית, גם ברדיו) נראה הצורך בשידורים שהמדינה מממנת מוזר יותר ויותר. מישהו יכול להסביר מדוע המדינה לא מנהלת עיתון? אז למה שתנהל תחנת שידור? ולמה לעזאזל לצבא צריכה להיות תחנת שידור? שוב, הבעיה היא קבוצות הלחץ רבות הכוח שמונעות את ביטול הדינוזאורים הללו בגופן.
יש עוד אדם שהמצב האנומלי הזה מאד הפריע לו כל השנים, ואני אומר זאת מידיעה אישית: בנימין נתניהו. הוא הצליח במידה רבה לפתוח את שוק העיתונות לתחרות עם כניסתו של "ישראל היום". חייבים כאן לתקן עלילת דם ממש: "ישראל היום" איננו עיתון הבית של נתניהו. הוא העיתון של הימין-מרכז, שברוב המקרים, אבל לא בכולם, חופף עם נתניהו. יש שם גם לא מעט ביקורת על נתניהו ותמיכה ביריביו. אבל נתניהו, להבדיל מיריביו, לא רוצה עיתון מטעם – הוא רוצה תחרות חופשית ומגוון דעות.
ב-2015 הוא החליט שהוא הולך על זה בכל הכוח. והמפתח לכך הוא משרד התקשורת. זו אם כך הסיבה העיקרית שהוא לקח לעצמו את משרד התקשורת מגלעד ארדן שהיה מרוכז בנושאים אחרים. ארדן התקנא בכחלון וניסה לעשות רפורמת הוזלת מחירים (דמוית רפורמת הסלולר) בתחום הטלוויזיה הבידורית (סלקום טי.וי., פרטנר טי.וי.) וטלפוניה נייחת. בדיעבד, ארדן לא הבין שהנייחת די מתה, ובטלוויזיה הבידורית השחקנים הזרים (נטפליקס, אמזון, אפל) ישנו את התמונה ממילא.
בכל אופן, נתניהו רצה טלוויזיה ורדיו חופשיים לחלוטין, בהם כל אחד יוכל להקים תחנת טלוויזיה או רדיו (תחת מגבלות בחוק על תוכן פוגעני – אלימות, פורנוגרפיה, הסתה חמורה) ולממן אותה מפרסום. לא יהיו עליו דרישות לתכני איכות, לא דרישות להפקות מקור. השוק החופשי יעשה את שלו.
נתניהו גם לא רצה כלל בשידור ציבורי. הוא חשב, ובצדק, שזה שריד היסטורי של שיטה קומוניסטית. יש מספיק גורמים פרטיים שיתנו לציבור תוכן איכותי. המדינה לא מוציאה ספרים לאור, וראה זה פלא – יש סיפרות. כן, היא תומכת פה ושם בתרבות ובאמנות, אבל היא לא מנהלת מוזיאונים ותיאטרונים.
כמובן ששאיפותיו של נתניהו היו סמרטוט אדום לגורמים רבים ובעלי כוח, גורמים שגם המיקרופון בידם. הכוח שצבור בידיהם יכול להרוס כל פוליטיקאי וכך הם הצליחו לגייס את משה כחלון, מותש ממאבקו בחברות הסלולר, והוא הטיל וטו על סגירת התאגיד. גם גלי צה"ל מצליחים תמיד לגייס פוליטיקאים שיתמכו בהם עקב שליטתם על המיקרופון.
אבל האויבים הגדולים ביותר שהקים נתניהו היו ערוצים 12 ו-13. המשמעות עבורם של פתיחת השוק לתחרות הייתה ברורה: צניחה מיידית במחירי הפרסום וירידה ברייטינג שלהם (שכל שיטת המדידה שלו היא מעוותת לחלוטין ועל זה מאמר נפרד). ירידה בהכנסות מפרסום משמעותה פיטורין וקיצוץ המשכורות השערורייתיות של ה"כוכבים". על כך החלה מלחמת העולם נגד נתניהו.
בדרך הצליח נתניהו, בשיתוף עם כמה אנשים אמיצים במחנהו להכשיר "מתחת לשולחן" את ערוץ 20. ערוץ 20 קם בכלל תחת המיתוג "ערוץ מורשת" שהוגדר באותו חוק ארכאי מ-1990. בתור שכזה מותר היה לו לשדר פרסומות, אלא שאז אסור לו לחרוג מהגדר של "מורשת". כשהחל הערוץ, רחמנא לצלן, לשדר אקטואליה רכה ואף תכנן לשדר חדשות, מייד קם הרגולטור, קנס אותו, ואיים בסגירתו. בדצמבר 2016 אישרה המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין, לאחר מאבק עז, לערוץ לשדר חדשות, בהיקף של עד שעה בשעות הפריים-טיים ועד 30 דקות בשאר היום. ביולי 2017 פתחה מועצת הכבלים והלוויין בהליך הפרה נגד הערוץ, בעקבות שידור ריאיון עם נתניהו כאשר לערוץ טרם היה אישור מלא לשדר חדשות. לבסוף, בפברואר 2018 עבר תיקון חקיקה, המכונה גם "חוק ערוץ 20", אך חל גם על ערוצים נוספים. לפי התיקון יכולים גם ערוצים ייעודיים לשדר חדשות. נתניהו יכול היה לרשום לעצמו הישג קטן, אבל במחיר כבד ביותר.
אז מי ששואל למה רצה נתניהו את תיק התקשורת – זוהי בדיוק הסיבה. הוא רצה הרבה יותר ממה שהושג – שוק פתוח לחלוטין, ברדיו ובטלוויזיה, עם תחרות על עיניו ואוזניו של הציבור, ללא ערוצים ציבוריים שעולים מיליארדים ולא משיגים כמעט קהל. אבל גם המעט שהוא השיג עלה לו בהתנקשות משפטית ותקשורתית שאת המחיר שלה משלמים כולנו.
ואחרי כל זה, כשאני שומע "ימנים מימין לימין" מטנפים עליו ש"הוא לא עשה כלום בתחום התקשורת", בא לי להקיא. הרי אלו שהיו גיבוריהם עד לא מזמן, בנט ושקד, ניסו לחסל גם את "ישראל היום" כי כתב עליהם כמה דברים לא נעימים, וכי מוזס מיטיבם לא רצה בו.
נתניהו לא עשה כל מה שרצה, אבל לפחות יש לנו ערוץ 20 וגלי ישראל, שעם כל מגרעותיהם, הם הרבה, הרבה, יותר טובים מהאלטרנטיבה.
מספר חברים יכולים להעיד על הדברים שאני מספר כי היו שותפים למלחמות שלי בזמן אמת. לא טוען שעשיתי הרבה – האמת שכמעט כלום. קצת נפגשתי, קצת הרציתי, אבל מדהים שאת התאור הכל כך חשוב הזה 90% מאזרחי המדינה כלל לא מכירים. חלק מהבעיה של המציאות המדומיינת שהם חיים בה.